שירת היציע

לעתים נדמה שהדרמה האמיתית אינה מתרחשת על המגרש, אלא דווקא ביציע, שם הכללים נשברים וממשיכים להישבר עם כל אבוקה, רימון צבע או פזמון חוזר. במרחב הזה אהדה קולקטיבית עלולה להפוך בן-רגע לכוח מתפרץ, מאיים ואלים.
הפרויקט עוסק בגבול המטושטש שבין עידוד לתוקפנות, ובאופן שבו הקהל עצמו הופך לשחקן מרכזי במנגנון המשחק. דרך איגוד של שירי אוהדים והעברתם אל תוך טיפוגרפיה פיזית, העבודה בוחנת כיצד שפה, קצב וחזרתיות מייצרים כוח קולקטיבי – כזה המסוגל לאחד, להסית, לפרוק ולערער. בתוך כך, העיצוב הופך לזירה המאפשרת לבחון מחדש נורמות תרבותיות, גבולות של מותר ואסור, ואת האופן שבו רגעים אלו נצרבים בזיכרון הציבורי.