כולנו נעים לא פעם על הציר שבין ניצחון להפסד. אנו גדלים על השאיפה למצוינות, לתחרותיות ולהישרדות. על הניצחון להיות ניכר בכל – בבית־הספר, בצבא, בלימודים הגבוהים, בעבודה, בהיבט האישי, החברתי והלאומי. האדם כיחיד מתבקש להתעלות על עצמו – לעתים כחלק מקבוצה המעצבת את זהותה דרך מאבק. בתוך המערכות הללו מתקיימים מגרשי המשחק; מרחבים שבהם חוקים, משמעת, גבולות ותנועה מתגבשים לכדי חוויה של זהות ושייכות.
מרחבי תחרות שימשו לאורך הדורות גם כמנגנונים רבי עוצמה של כוח, זהות, הישרדות ושליטה. בקולוסיאום הרומי נתפס המשחק כספקטקל פוליטי שמפגין עוצמה אימפריאלית. במאה ה־20 נעשה הספורט זירה מרכזית להטמעת אידיאולוגיות – מהאצטדיונים המונומנטליים של גרמניה הנאצית, דרך תרבות הגוף הסובייטית, שנועדה לייצר אזרח ממושמע ונאמן, ועד האצטדיונים הגדולים בישראל – זירה טעונה פוליטית, שבה עמדות והשקפות משתלבות בזהות הקבוצתית, בשפה החזותית ובטקסי הקהל. גם באירועי ענק עכשוויים, כדוגמת טקסי פתיחה אולימפיים וטורנירים בינלאומיים, מתגבשת תמונה מסודרת של חברה באמצעות עיצוב, כוריאוגרפיה ומופע חזותי רב־זירתי, המשלבים ספורט וזהות לאומית לכדי ייצוג רחב היקף.
עלייתו של עולם הספורט כזירה תרבותית, חברתית, פוליטית וסמלית הפכה את העיצוב לשחקן מרכזי בו. צבעי קבוצות, סמלילים, דגלים, אביזרי עידוד ומדי משחק מעצבים קהילות וממקמים את היחיד בתוך הקולקטיב. לצדם מתקיימת גם תרבות חומרית עשירה של ניצחון, המגולמת בגביעים, מדליות, אותות, סרטי אליפות ואובייקטים נוספים המעניקים להישג ביטוי מוחשי וסמלי. טכנולוגיות ניטור ומדידה הופכות כל תנועה לנתון וכל הישג למספר, ומעצבות מחדש את המבט על הגוף — ממבט מתבונן למבט מנטר, משווה ושיפוטי.
במציאות הנוכחית, ובוודאי בישראל של השנים האחרונות, מרוץ הניצחונות אינו מתקיים רק על המגרש. השאיפה לניצחון – אישי, חברתי, פוליטי או לאומי – הפכה לכוח מארגן של המציאות, כזה שמוביל אותנו פעם אחר פעם לצאת לעוד סיבוב, לעיתים מבלי לעצור ולשאול מהו בכלל ניצחון, מי מכריז עליו ומה המחיר הכרוך בו.
מתוך נקודת מוצא זו, "שער ניצחון" של שבוע העיצוב מבקש להתייחס למציאות סביבנו ולבחון באופן ביקורתי ומורכב את מושגי הניצחון וההפסד ואת מה שביניהם, דרך הפריזמה הרחבה של עולם הספורט התחרותי.
