לאהדה יש כוח מצטבר: היא מתחילה כמחווה של תמיכה ועידוד, ומתגלגלת לעתים לכדי הערצה וסגידה. קול שנשלח מן היציע אל המגרש מבקש לחזק, ללוות, לדחוף קדימה. יש בו הבטחה שאם נריע מספיק חזק, אם נתלכד, אם נעמוד יחד, משהו יקרה. שהכוח יעבור הלאה אל המגרש.
לעתים פעולת ההזדהות הטוטאלית היא דבר והיפוכו: כל קריאת "בעד" מגלמת גם את קריאת ה"נגד". הקול הקולקטיבי, שמבקש לעודד ולחזק, עלול להתהפך באחת לחִצי רעל, לאיום ולגילויי אלימות כלפי הצד האחר. מה שנולד כאנרגיה חיובית נעשה כוח תוקף. במרחב זה מתאפשרת התפרצות רגשית מרוכזת – מתח, ציפייה, אהדה ולעתים גם כעס וזעם – כאשר הקהל, הקריאות, המחוות והלבוש אינם רק ליווי למשחק, אלא חלק בלתי נפרד ממנו.
כך הופך המגרש למופע חי, שבו רגעי הכרעה, הפסד וניצחון הם שערים סימבוליים למכלול רגשות וקונפליקטים אנושיים. התערוכה "באתי לעודד" פועלת בתוך המתח הזה, ובוחנת כיצד תרבות חומרית של עידוד – לבוש, צבע וסימן – נעה בין חגיגה להתלקחות, בין בניית זהות קולקטיבית להתפרקותה.

משחקי ספורט היו, מאז ומתמיד, הרבה יותר מפעילות פיזית או בידור גרידא. אלו הם טקסים חברתיים המשותפים לספורטאים ולקהל ומהווים חלק ממערך שלם של ערכים, הרגלים וסמלים חברתיים שמייצרים זהות ושייכות.

המעצבים המשתתפים בתערוכה "המקצה" מגיבים לענפי הספורט השונים באמצעות הרחבה, פירוק או המצאה של מערכות משחק: שינוי חוקים, שיבוש גבולות המגרש, הגדרת יחסי כוח, בחינת הדינמיקה בין שיתוף פעולה לתחרות ויצירת חוויה שבה הגבול בין תפקיד השחקן לצופה מיטשטש. הסביבות המעוצבות בתערוכה מקיימות מפגש בין שחקן.ית או שחקנים.יות דרך חפץ מתווך המייצר התנגדות, דורש שליטה, תכנון והפעלת כוח, ומעצב את יחסי הגומלין בין המשתתפים.

המבקרים בתערוכה מוזמנים לשחק ולחקור את חוקי המשחק שהוגדרו מחדש כמשתתפים פעילים או כקהל אוהד ומעודד, וליהנות מפעולה שאינה רק תחרות פיזית, אלא גם חוויה חזותית משותפת. בסופו של דבר, ערכו של משחק ספורט אינו רק בניצחון, אלא גם באופן הביצוע, ביצירתיות, ביכולת האלתור ובשליטה בתנועה של הספורטאי, וכן בחוויה החברתית והתרבותית של הצופים, שכוללת התרגשות, מתח, ציפייה ולעתים גם אכזבה.

הניצחון הוא רגע חולף. גביעים, מדליות ועיטורים נשארים הרבה אחריו. סמלי הזכייה המגולמים בחומר הופיעו כבר בתכשיטים טקסיים עתיקים, בשרידי פסיפסים וביצירות אמנות קלאסיות, וכן בפרויקטים אדריכליים מונומנטליים הממשיכים ללוות אותנו גם היום. לאורך הדורות שימשו חפצים אלה לא רק להנצחת הצלחה, אלא גם להצגת כוח ומעמד, לבניית היררכיות כוחניות ולתיעוד חגיגי של רגעים מכוננים. לעתים הם היו חלק ממערך טקסי רחב של לבוש ומחוות, וכן שינויים הנושאים משמעות חברתית, כאשר אדם "רגיל", למשל, הפך דרך סמלי הניצחון והטקס לדמות מוערצת או לאישיות בעלת סמכות.
בעוד שאנדרטות מייצגות נרטיב קולקטיבי (לעתים שנוי במחלוקת), האובייקטים ב"היכל התהילה" מייצגים סיפורים סובייקטיביים דרך עיצוב המסמן נצחונות והישגים. הם מזמינים מבט ורסטילי בעולם התהילה כפי שהוא באמת, מורכב ולא תמיד חד-משמעי, על רצף רחב של רגשות וגישות: ניצחון מצחיק, ניצחון עצוב, ניצחון כואב, ניצחון קולקטיבי, ניצחון מוחלט, ניצחון מפוקפק וכו'.

"ברוח ספורטיבית" מפגישה עבודות עיצוב המתייחסות אל הספורט כאל מרחב של ניסוי, משחק והמצאה. במקום לשרת את עולם הספורט או לייצג אותו, העבודות המוצגות כאן משתמשות בו כחומר גלם לפרשנות, לבחינה מחדש ולהרחבת אפשרויות הפעולה העיצוביות. חוקי המשחק, המוסכמות והמבנים המוכרים הופכים לנקודת מוצא לחיבורים בלתי צפויים, להרכבות מחדש ולניסויים חומריים, רעיוניים ומבניים.

כמו במגרש המשחקים, גם כאן מתקיימת פעולה מתמדת של מחקר, תגובה ותנועה. חלק מהעבודות צומחות מתוך תהליכי עבודה ממושכים ועמלניים, אחרות מאמצות גישה הומוריסטית או ביקורתית כלפי רגעים ומנגנונים המוכרים מן הספורט התחרותי, ויש המבקשות לבחון באמצעותו שאלות רחבות יותר הנוגעות לביצועים, לחוקים, למשמעת ולזהות.דרך מגוון חומרים, אובייקטים ופעולות, העבודות בוחנות את גבולות המוכר ומציעות מבט על הספורט לא רק כזירה של תחרות והישג, אלא כמרחב תרבותי שבו מתעצבים ערכים, יחסים ודפוסי התנהגות. כך הופך הספורט ממערכת סגורה של חוקים למרחב פתוח של פרשנות, משחק והמצאה.

"חדר הבקרה" הוא מרחב מנוכר הפועל כמערכת סופרת, מודדת ומדרגת: הוא ממיר פעולה לנתון, חוויה למספר. המבט נעשה אנליטי, קר ומפוקח; הכל נרשם, ממוין ונצבר – ובו בזמן גם נחשפת ביקורת על תרבות המדידה עצמה.
דרך שורה של עבודות מופיעים בתערוכה אלמנטים מעולמות הבקרה והניטור: מסכים, שעוני עצר, לוחות נתונים, סיכומי משחקים וממשקי מדידה – כל אחד מהם מפרק את המשחק ומתרגם אותו לשפה כמותית. יחד הם מצטברים לכדי מערכת שאינה נוכחת כמבנה אחד סגור, אלא מתפזרת בחלל כמערך של מבטים, מדדים ומנגנוני פיקוח.
בתוך המרחב הזה, המשחק חדל להיות חוויה פתוחה והופך לרצף של נתונים הניתנים להשוואה, דירוג ושכפול. גם בחיי היומיום אנו עסוקים בסיכום וצמצום חוויית הקיום שלנו לכדי מושגים ומספרים דרך שעונים חכמים, סקרים והסתברויות סטטיסטיות.
"חדר הבקרה" מתבונן במנגנון הזה מבפנים, כמרחב שבו הפיקוח אינו רק טכני, אלא גם תרבותי; כזה שמארגן את האופן שבו אנו רואים, מודדים ומעריכים ביצועים. לכאורה אנו שולטים בחדר הבקרה והוא לשירותנו, אבל במציאות שבה הכל נמדד (לפעמים גם ללא ידיעתנו), לא ברור מי נשלט ומי שולט – אנחנו או חדר הבקרה.

כבר בספרטה העתיקה נתפס האימון הגופני לא רק כהכנה למשחק, אלא גם כאמצעי להכשרת הגוף לסיבולת וללחימה. לעתים האצטדיון חושף את עצמו כזירה של משמעת ומאבק, שבה מגרש המשחקים ושדה הקרב מתמזגים, והגבול ביניהם מיטשטש עד שהשחקנים נדמים לחיילים. האימון הספורטיבי והאימון הצבאי חולקים שפה משותפת של היררכיה, שליטה, סיבולת וצייתנות – הגוף מתורגל, ממושמע ומוכשר לפעולה.
בתוך כך מתהדק הקשר בין שני העולמות הללו: הקרב מדומיין כמשחק, והמשחק נתפס כהכנה לקרב. זהו מנגנון תרבותי פעיל, שבו השיח הצבאי מתגלם דרך תרבות חומרית וחברתית מיליטנטית שאפשר לזהות גם על המגרש עצמו: המשמעת והצייתנות לדרישות המקצוע, ערך ההקרבה הטוטאלי ועולם האובייקטים של הספורט – החל מכלי סיף, דרך כידון וכלי ירי, ועד לאלות בייסבול, המשמשות לא רק שחקנים על המגרש – הן גם נשק קר בזירות עימות ברחוב.

קבוצת כדורגל ללא אוהדים היא מסגרת רשמית בלבד: שם, סמל, רשימת שחקנים. היציע, מקומם של האוהדים, הוא הלב הפועם, מרחב טעון של תשוקה ושייכות, זירה רבת ניגודים, אמוציונלית ולעתים אלימה.
היציע הוא גם מרחב צבעוני ויצירתי, שבו האוהדים מנסחים את זהותם באמצעות לבוש ואביזרים. האסתטיקה שהם מאמצים מעצבת ומנסחת גבולות של זהות, מגדר ומעמד.
פרויקט "השדכן" מפגיש השנה מעצבים ויוצרים ירושלמים עם אוהדי כדורגל של קבוצות הפועלות בעיר. יחד הם מרכיבים תמונת מצב עכשווית של תרבות חומרית דרך בגדים, אביזרים, עיצובים גרפיים ודימויים מצולמים.
היציע מתפקד במקרה זה כמעבדה אסתטית, והעבודות משרטטות שפה חזותית המציעה מבט חדש על אופנה וכדורגל. קודים של שייכות, היררכיות של טעם וסמלים חזותיים עוברים תרגום, פירוק והרכבה מחדש, בעוד שהאוהדות והאוהדים משמשים סוכני תרבות פעילים.
את התערוכה מלווה אסופה מודפסת המאגדת את הפרויקטים, הפקות מצולמות וטקסטים העוסקים במפגש שבין ירושלים, אופנה ותרבות הכדורגל. האסופה מציעה זירה נוספת, שבו היציע אינו רק מקום פיזי, אלא גם שדה פרשני פעיל.

המכביה, שנוסדה ב־1932, איננה רק תחרות הספורט השלישית בגודלה בעולם, אלא גם מנגנון דיפלומטי רב השפעה. מראשית ימיה שימשה המכבייה כלי לעידוד עלייה, לעיצוב דימוי "היהודי החדש", לחיזוק הקשר עם יהדות התפוצות ולביסוס מעמדה של ישראל בעולם.
התערוכה מציעה מהלך פרשני ל־12 הכרזות הראשונות של המכביה, שעוצבו מחדש על־ידי סטודנטיות וסטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. דרך מחקר היסטורי וחזותי, העבודות פירקו ובנו מחדש את המיתוסים, הדימויים והנרטיבים שעיצבו את המכבייה במהלך השנים, ויבחנו את כוחו של הדימוי הגרפי לעצב תודעה, זהות וזיכרון קולקטיבי.

פרויקט האקדמיות השנה, "אולימפיה", בוחן את המפגש שבין ספורט, מיתולוגיה, עיצוב ותרבות הצריכה. הפרויקט עוסק באופן שבו ספורטאים הופכים לאגדות תרבותיות, ובוחן כיצד הישגיהם נטמעים בתהילה מתמשכת ואיך עיצוב מייצר הילה, זיכרון וערך רגשי, סימבולי וכלכלי באמצעות התרבות החומרית.
במסגרת הפרויקט פיתחו האקדמיות דוכני מכירה ומיצבים המוקדשים לדמויות מיתולוגיות וערכים מעולם הספורט, ויצרו באמצעותם מרחבים זמניים הנעים בין עמדת מרצ'נדייז, מוזיאון ומקדש. חוויה יוצאת דופן של קנייה, איסוף והערצה.