אולטרה

צליל ממקם את הצופה על המגרש – מרחב מקוטב של מאבק בין שני צדדים מובחנים. מבנה המיצב מבוסס על הכלאה: מגדל כריזה אצטדיוני, המודד זמן ותוצאה ומשדר אינפורמציה סמכותית, מתלכד עם מגדל פעמון כנסייתי, המחלק את הזמן לפי חוקי טקס ליטורגיים. צורת השופרות מהדהדת גם את המרחב האזרחי-בטחוני. שירי האצטדיון עוברים טרנספורמציה ליצירה מקהלתית, וההכרזה הסמכותית של היחיד מתחלפת בטקס קולקטיבי. הגוף הפיסולי מתפקד כקול ללא פנים, ומרכז הכובד נע מהכרזת התוצאה אל חוויית ההאזנה.