מוזס

אצטדיון אולימפי הופך לזירה של ריצה אינטנסיבית ומתמשכת, שבמרכזה מופיעה דמות אצנית-גיבורת-על פנטסטית. פסקול נשימתי-שבטי וקולות ילדים הקוראים שוב ושוב בשם המשפחה "מוזס" מהדהדים קריאות עידוד מוכרות מאצטדיוני ספורט, רגעים שבהם הקהל הופך את השחקן הראשי לדמות מיתית כמעט.
היצירה בוחנת את מצבה המנטלי של אם בזמן מלחמה ואת תפקידה כשליחה ומושיעה, תוך ערעור מיתוס "האמא הגיבורה". האצטדיון המעגלי, המזוהה עם הישגיות, תחרות ותהילה, הופך לזירה של מאמץ מתמשך ללא קו סיום ברור. דרך פעולת הריצה החוזרת, העבודה עוסקת בגבולות הכוח הפיזי והמנטלי, ובפער שבין אידיאל הניצחון לבין האפשרות לא להגיע אל היעד המובטח.